מעצר עד תום ההליכים

​

מעצר עד תום ההליכים מעוגן בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן : חוק המעצרים). לצורך הנוחיות יובא להלן הסעיף במלואו:

21. (א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:
(1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:
(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;
(ג) הואשם הנאשם באחד מאלה:
(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;
(2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);
(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג–1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;
(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או  באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;
(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א–1991,
חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת.
(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.
(ב) בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה:
(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה;
(2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור.
(ג) לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע כאמור בסעיף קטן (ב)(2), ימנה לו בית המשפט סניגור ויחולו לענין זה הוראות פרק ב' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), או הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו–1995 (להלן – חוק הסניגוריה הציבורית), לפי הענין; כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים.
(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים.
(ה) צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; על צו מעצר לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים מוגשת לאחר שהסתיימה החקירה במקביל לכתב האישום.

בית המשפט מוסמך להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו וזאת בהתקיים 3 תנאים מצטברים כדלהלן:

1. קיומן של ראיות לכאורה ( יוסבר להלן).
2. קיומה של עילת מעצר (יוסבר להלן).
3. ואין אפשרות לשחרר את הנאשם לחלופה ( יוסבר להלן).


ראיות לכאורה - הינן ראיות גולמיות שנאספו בתיק החקירה שיש בהן פוטנציאל כדי להביא להרשעתו של הנאשם. במילים אחרות בית המשפט היושב על המדוכה בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים לא בוחן את איכותן ( משקלן) של הראיות, אלא רק את קיומן בתיק החקירה.

ובלשון הפסיקה:

"גם במסגרת הראיות לכאורה, בית המשפט צריך לקבוע מימצאים. מימצאים אלה הם לכאורה, ואין עניינם הכוח הראייתי האקטואלי הטמון בחומר החקירה. מימצאים אלה עניינם הכוח הראייתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. אכן, "ראיות לכאורה" מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות ולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. בכך מושג איזון ראוי בין הערכים החברתיים המתנגשים. אכן, אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. אם חומר החקירה אינו מטיב זה, אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם" ( בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מ"י).


במידה ואין ראיות לכאורה לא יורה בית המשפט על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים.

לאחר שיקבע בית המשפט בית המשפט כי יש ראיות לכאורה עליו לבחון האם יש עילה למעצר.

אם אין עילה למעצר, ישוחרר הנאשם לביתו.  

עילת מעצר - קימות 3 עילות בהן יורה בית המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים:

א. שיבוש הליכי משפט (השפעה על עדים, העלמת ראיות).
ב.התחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש המאסר.
ג.מסוכנות - כאשר קיים יסוד סביר לחשד כי הנאשם יסכן את בטחונו של אדם, בטחון הציבור או את בטחון המדינה.

לעניין עילת המסוכנות נקבעה חזקה (נטל השכנוע על הנאשם להוכיח כי אינו מסוכן) שאם הוגש כתב אישום באחד מהפורטים להלן, קמה עילת מסוכנות ( מסוכנות סטטוטורית).

(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;
(2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);
(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג–1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;
(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או  באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;
(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א–1991.

נקבע בפסיקה כי ככלל, עבירות רכוש אינן נמנות בין העבירות המקימות את עילת המסוכנות, אלא אם כן העבירה  מבוצעת באורח שיטתי,בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (בש"פ 5431/98 פרנקל ואח' נ' מ"י). בכל אופן כל מקרה נבחן לגופו.

אם יקבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה ויש עילת מעצר, עדיין ע"פ מצוות המחוקק המעוגנת בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, חובה על בית המשפט לבחון האם ניתן לשחרר את הנאשם  לחלופת מעצר -  בערובה ובתנאיי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה.

רק אם התשובה לכך שלילית,  יורה בית המשפט על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים.